חוק יסוד מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי

בימים אלה אנו מציינים שנה לחקיקת "חוק יסוד מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי" הידוע בכינוי "חוק הלאום".

רבות דובר בטענה שהחוק מהווה סטייה מכוונת מרוח מגילת העצמאות ושמטרתו לעצב מחדש את אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית שצביונה הדמוקרטי משני למהותה היהודית. אך על מה מתבססת טענה זו?

התגברות זהותה היהודית של מדינת ישראל על זהותה הדמוקרטית והשמטת עיקרון השוויון

הנקודה הבעייתית ביותר בחוק היא שהוא מעלה לרמה חוקתית גבוהה ומשוריינת את זהות המדינה כמדינת לאום יהודית, מבלי להעלות לאותו מעמד גם את זהותה הדמוקרטית ואת עקרון השוויון בפני החוק.

העדר ההכרה הברורה בחוק בשוויון זכויות מוחלט לכל מי שאינם יהודים, שחייבת להיות בחוק יסוד כזה הקובע את זהותה של המדינה, משמעותו התנכרות לאופי הדמוקרטי של המדינה ולערכי מגילת העצמאות. העדר האזכור הזה משדר את המסר של אזרחות שאינה שווה ביחס ליהודים ולמי שאינם יהודים. המסר לאזרחים שאינם יהודים הוא שהמדינה אינה ביתם, ואינה שלהם.לא בכדי טרחו כותביה של הכרזת העצמאות, בצד הביטויים החזקים מאד על אופייה כמדינת לאום יהודית, לכלול בה יסודות כלל אזרחיים והתייחסות מפורשת לערבים הישראלים, לרבות קריאה להם "ליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים".

חשוב להדגיש: דווקא משום שבהגדרת המדינה את עצמה כיהודית יש הדרה של הלא יהודיםשאינם יכולים להשתייך ללאום היהודי – מוטלת על המדינה חובה כפולה ומכופלת לנהוג בהגינות ובשוויון במיעוטים שבתוכה.

בחוקות של מדינות המעגנות את היותה של המדינה מדינת לאום, כאשר החוקה דואגת לציין במפורש כי זוהי "מדינתו של עם" ספציפי, בנוסף לאזכור כללי של הזכות לשוויון שהוא מובן מאליו וקיים בכל חוקה שהיא, ישנו גם אזכור ספציפי של העובדה כי המדינה היא גם מדינתם של המיעוטים, או קביעה אחרת, לפיה היות המדינה מדינת לאום, אין בה כדי לפגוע בזכותם של המיעוטים. וזאת, כבר בפסקת המבוא ה"זהותית" עצמה. כך למשל בקרואטיה, בסרביה, בסלובניה, ואפילו בהונגריה, שעוברת תהליכי לאומנות, טרחו לציין זאת במפורש בחוקה. אבל אצלנו בישראל כבר שנה יש "חוק לאום" והאזכור הזה לא קיים.

הדרת החברה הערבית ופגיעה במעמד התרבות והשפה הערבית

  • החוק מתעלם כליל מקיומו של המיעוט הערבי במדינת ישראל. מה אמור לחשוב האזרח הערבי למקרא החוק המתיימר להוות אבן בניין ואף יותר מכך, אבן הראשה, לחוקה העתידית, כאשר הוא קורא כי ישראל שייכת באופן בלעדי לעם היהודי – כלומר לכל יהודי בעולם אך אינה שייכת לאזרחים הערבים שחיים בה?
  • האזכור היחיד לערבים הוא בהתייחסות לשפה הערבית. אלא, שההתייחסות היא דווקא לשם ביטול מעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית שנייה, והפיכתה לשפה בעלת "מעמד מיוחד".
  • בחוק יסוד כזה, המרוכז כל כך בזכויות הקולקטיביות של הרוב, ישנה התעלמות מוחלטת מזכויות קולקטיביות של המיעוטים לשמר ולקדם את תרבותם ומורשתם במדינת ישראל, את הזכות הזו תבעו לעצמם היהודים בגולה לפני הקמת המדינה, ועדין תובעים לעצמם יהודי התפוצות, ובצדק. הדעת אינה סובלת שמיעוטים במדינת היהודים לא ייהנו מאותן זכויות.

המשפט העברי ישמש השראה לחקיקה חדשה ולפסיקה בבתי המשפט

מהאזכור כי מדובר בזכות "דתית" להגדרה עצמית (סעיף 1 ב') ברור הניסיון "לשכתב" את מגילת העצמאות, וליצור תשתית ערכית חדשה ושונה מזו המתבטאת בה. בהקשר זה, נוסף גם נופך דתי על הזכות הטבעית וההיסטורית של העם היהודי והחלטת העצרת של האומות המאוחדות להגדרה עצמית, שמכוחן הוכרזה המדינה כפי שהדבר קיבל ביטוי בהכרזה. ל"תוספת" זו יכולות להיות משמעויות קשות באשר לאופייה של המדינה, ולהצדקת חיזוק השפעת הדת על המדינה. כך נצבעת ישראל בצבע של מדינת דת. האפיון הזה של המדינה עלול להיות בסיס להישענות על הדת כדי להצדיק מהלכים מדירים ומדכאים, אפליה לרעה נגד ציבורים שונים, הדתה בחינוך ובמרחב הציבורי.

המדינה תפעל להתיישבות יהודית בתחומיה, אך לא תתחייב לבנייה עבור לאומים אחרים

לפי סעיף 7 "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה". סעיף זה בחוק בא להצדיק הקמת ישובים ליהודים בלבד. בניגוד לסעיפים אחרים בחוק הנובעים ישירות מאופייה של המדינה ואין להם השלכות ישירות על זכויות האדם, הסמכת המדינה ואולי אף חיוב שלה להפלות בין אזרחיה על בסיס שיוכם האתני, בתחום החשוב של התיישבות, סותרת בעליל את עקרון השוויון בין האזרחים. הסעיף מצביע על כך שחוק היסוד נועד להפלות לרעה את הערבים ובדיוק בנקודה הרגישה ביותר של התיישבות וקרקעות.

להורדת נוסח חוק הלאום המלא - לחצו כאן